שאלה: בעניין מבטל איסור לכתחילה בתבלינים

שאלה:

בענין התבלינים אם תוכל להשיב לשאלתי. הרי דין של אין מבטלין איסור לכתחילה הוא שאדם בכוונה תחילה שופך איסור למאכל כשר כדי לבטלו. אך אם לא רואים שיש איסור אין כאן דין זה. ולעניינינו אם לא יודעים שיש חרקים ותולעים וכד' בתבלינים אין כאן בעיה לטחון אותם לכתחילה (רק אם מכוון לצורך אכילה וליצור קמח וכד' אך לא בשביל לבטל האיסור), ומה שאמרת שגם לתורמת הדשן צריך לברר מקודם המעיין בתרומת הדשן סימן קעא יראה שכתב שם "חיטים שהתליעו ומצאו תולעים בהרבה מהם" הרי ברור שמדבר על שאנו יודעים שיש בהם תולעים בודאי אך בספק אין כאן שום בעיה מצד שאין זה מבטל איסור לכתחילה. וגם בזה כתב שם שיש כאן הרבה ספיקות להתיר שהרי אולי התולעים יברחו ואולי לא יתערב בקמח איסור כלל וגם התולעים בטלות בשישים וגם אינו מכוון לבטל האיסור, ומה שכתב שם בתחילה שיש לברור את הכרי בבדיקה יפה נראה מדבריו שאין זה עיקר היתרו וגם הוא כותב שקשה מאוד לבדוק בדקדוק, ועיקר היתרו בנוי על שהתולעים נטחנות ובטלו בשישים, ועיין עוד בתורמת הדשן סימן קיד בענין טחינת חיטים לפסח שכתב שם שצריך לברור רק בעיונא בעלמא וזאת משום שני סיבות ,א- משום שיראה שאין בתולעים הרבה יותר מאחד בשישים, ב- מה שבורר מוכיח שאין הוא מכוון לבטל האיסור לכתחילה, ונראה שכדי להוכיח שאין מכון לבטל די רק בעיונא בעלמא, ואם כן גם במה שכתב בסימן קעא שצריך לבדוק בדיקה יפה הוא רק אם יש חשש שמא התולעים הם יותר מאחד בשישים.ואם כן בתבלינים של ימינו שברור שאין בתולעים יותר מאחד בשישים אין צריך לבדוק בדיקה יפה ורק די בעיונא בעלמא. ורואים בשו"ע יודה דעה סימן פד וכן בתורת חטאת לרמ"א כלל מו סעיף י שלא הצריכו לברור החיטים מתולעים, ומה שלא הצריכו אפילו לבדוק בעיונא בעלמא יש לומר שלדעתם די שיכוון במחשבתו שלא טוחן כדי לבטל האיסור או שמה שמרקד הקמח יש בו משום מעשה המוכיח. ועוד יש לומר שלדעתם (יורה דעה סימן קד סעיף ג) כל מינים שהם מאוסים חשובים כנטל"פ ובטלים ברוב ואם כן בתולעים שנטחנות די אף ברוב כדי לבטלם.ונעבור לש"ך שהבאת שכתב שיש לברר אך נראה שמה שכתב שיש לברר הוא משום שלא רוצה לעשות מחלוקת בין התרומת הדשן לשאר פוסקים שכתבו שצריך לזרוק לנהר ומתרץ שאותם אלו שכתבו לאבד החיטים הוא באופן שאי אפשר לבררם והתורמת הדשן שהתיר הוא משום שאפשר לבררם. אך המעיין בהגהת שערי דורא (שממנו הביא הש"ך דבריו) יראה שמדובר שם על קמח חיטים שהתליעו ואם כן לא צריך לתירוצו שיש לומר שלא היה לקמח שהתליע תקנה כיון שלא היה להם נפות צפופות וחששו תמיד שמא ישאר בהם תולעים קטנים. וגם לדברי הש"ך כבר כתב הגרע"א סימן עז שמה שהצריך הש"ך לברר הוא משום חשש שמא אין בחיטים שישים כנגד התולעים, ולפי זה גם הש"ך יודה שבאופן שודאי שיש בחיטים פי שישים מותר לטחנן לכתחילה אף בלי ברירה. ועוד יש לצרף להיתר דעת הרבה ראשונים שכתבו שאף באופן שיש ודאי איסור מותר לבטל האיסור אם מכוון לצורך אחר וכמה אחרונים פסקו כך (אמנם יש שכתבו כמה חילוקים בזה ואכמ"ל).עוד יש לומר לפי מה שכתב הט"ז בסימן צט סעיף ה שאם ביטל בשוגג מותר וכתב על זה שהכוונה שעשה במזיד אך חשב שמותר וכיון שטועה בדין נקרא שוגג ואם כן גם לדבריך שאסור לעשות כמו שעושים היום הרי מי שעושה זאת חושב שמותר ויהיה מותר מטעם שהם שוגגים. ובפתחי תשובה שם הביא הפרי מגדים שכתב שבמקום שיש טירחא מרובה נחשב כאילו אי אפשר בענין אחר. כמובן כל דבריי לא להלכה ואיני פוסק אך רציתי לשאול אותך אם ידוע לך מקורות אלו.

תשובה:

שלום עליכם, יש כאן הבנה רק חלקית של ההלכה, אבל לא הבנת כל ההלכה וגם צריך להבין המציאות שלנו עתה. לעניות דעתי, ונסביר. 

מה שאמרת: _{אין מבטלין איסור לכתחילה הוא שאדם בכוונה תחילה שופך איסור למאכל כשר כדי לבטלו} זה לא רק כך, וכאן עיקר הטעות, זה לא רק אם לוקחים איסור ביד ומכניסים למקום היתר, אלא גם עצם הידיעה שבפרי זה מצוי בו תולעים הרי אני מחוייב לבדוק המאכל לפני שאוכל ואם אני לא בודק וטוחן הרי אני מבטל האיסור לכתחילה אני יודע שפרי המחוייב בדיקה מצוי תולעים ובמקום לבדוק את הפרי אני טוחן את הפרי ומבטל האיסור אם היה שם, ולכן אסור לקחת פרי הטעון בדיקה ולטחון אותו ללא בדיקה מפני שהוא בחזק נגוע ולכן כאשר לוקחים פרי בחזקת נגוע וטוחנים למעשה ביטלנו את האיסור אם היה בו.

ולכן אם עשינו מעשה זה בשוגג לדוגמא אם שמעון חשב שהמאכל נבדק על ידי יצחק ושמעון טחן המאכל, וכשהגיע יצחק הביתה גילו שהמאכל כלל לא נבדק, אז בזה היות והמאכל נטחן לא מפני ביטול האיסור וביטון הבדיקה והטורח, אלא הוא היה בטוח שהמאכל נבדק כבר על ידי יצחק אז זה כל לא מזיד ולכן המאכל הטחון מותר, כמובן צריך לבדוק רוב נותן טעם וכו', אבל למעשה זה שוגג ועל זה נאמר מותר, אבל אם במזיד דהיינו שמעון יודע שהפרי לפניו מצוי בו על פי רוב תולעים והטורח גדול מאוד לבדקו לכן מה עושה שמעון? טוחן את הפרי בלי בדיקה אז הרי הוא עושה זאת במזיד הוא יודע שהוא מחוייב לבדוק והוא לא בודק אלא טוחן ומבטל האיסור אם נמצא, אז הרי זה מזיד ולכן זה נאסר לשמעון ולמי שנעשה בשבילו, וכך גם התבלינים בתעשיה אם טוחנים מאכלים המוחזקים כטעוני בדיקה בלי לבדוק אם בשוגג שחשבו שהמאכל נבדק אז מותר (המציאות לא כך שהרי הם מקבלים המאכל כדי לבדוק ולטחון) אבל אם הם טוחנים בי לבדוק (כמו זמנינו) אז אם זה מזיד (שהם יודעים שחייבים לבדוק ולא בודקים במזיד) הרי זה מבטל איסור לכתחיל  ונאסר. 

ומה שאמרת: _{אך אם לא רואים שיש איסור אין כאן דין זה.} זה לא אמת במחילה זה כפי שציינתי לעיל זה מספיק העובדה שבאמכל מסויים מוחזק נגוע הרי חייב על פי הלכה לבדוק ואם אני לא בודק וטוחן הרי אני מכוון לבטל האיסור במידה ויש.

עי' כאן בתמונה משבט הלוי ח"ז קכ"ז כאן:

הרי במפורש נאמר שכל ההיתר של טחינה הוא בצירוף ספק ספיקא ולא בדבר שהוא ודאי מתולע, מה הכוונה? נסביר בס''ד.

אם יש לפניי מאכל שאני יודע שהוא בחזקת נגוע, הרי אני חייב לברור ולבדוק לפני טחינה או אכילה ואחרי שבררתי מה שנראה נקי נכנס ספק, והוא ספק ראשון והוא האם נשאר איסור בין אלה שבררתי ספק אין, אז היות ובררתי הרי זה מעיד שאיני חפץ באיסור ואיני חפץ לדלג על שלב הבדיקה והברירה, אז מותר לטחון מצד שאחר שבדק יש ספק נשאר איסור ספק לא אז מותר לטחון מצד ספק אחד.

ספק שני הוא נדנוד הרחיים שעושים רעש האפרכסת וגורם לתולעים לברוח החוצה (לא כל סוגי התולעים) אבל בכל אופן יש כאן עכשיו עוד ספק.

רק אחרי שבררנו נשארנו בספק ראשון ספק נשאר אחר הברירה כאלה שיש בהם איסור וספק אין, ולכן אם הם נגועים ברובם בדרך שאי אפשר עשות ברירה אז זה נאסר, כי אי אפשר להביא המאכל למציאות של ספק כלל.

 בכל אופן, אחרי הספק הראשון יש עוד ספק שני אם משתמשים ברחיים שיש בהם אפרכסת דאז התולעים בורחים מפני הרעש, ואז יש כאן עוד ספק אחרי שבררנו ספק נשאר איסור וספק אין וגם אם נשאר הרי יברחו מהרעש, והוא לא מכוון כלל לבט האיסור בטחינה כי מעשה הברירה והבדיקה מעיד דאין כוונתו לבטל אלא שרוצה רק לטחון המאכל אחר כל הספק ספיקא והרי זה מותר.

אבל חס ושלום לחשוב שלקחת פרי המוחזק נגוע ולטחון בלי ברירה ולומר שספק יש שם ספק אין דהרי מעשה הטחינה מבטל את ההשתדלות שלנו לא לבטל איסור ולהפריד את האיסור מההיתר.

 שזה נאסר רק במזיד והותר בשוגג זה אמת וגם אמרתי את זה בשיעורים במפורש, ואין בזה סתירה לדברינו.